<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער עשירי</h1>
<h2>דף קד:</h2>
ואם אכל גבינה תחלה או חלב, אין צריך לשהות כלל, אלא מותר לו לאכול אחריו בשר מיד. ובלבד שיקנח פיו בין ביום בין בלילה, לפי שאינו רואה מה שבין השנים ואפילו ביום. ובלילה צריך נטילת ידים, וביום אם ראה ידיו נקיות אינו צריך נטילת ידים, ואם לאו צריך נטילת ידים. ופסק זה הסכימו עליו הרי"ף (והר"ז ז"ל) והרמב"ם) ז"ל. אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, ודוקא בלא קינוח פה, אבל אי מקנח פומיה שרי למיכל גבינה, אכל גבינה שרי למיכל בשרא בלא קינוח הפה ע"כ דבריו ז"ל, וכן הסכים רבינו יעקב ז"ל. ולפי דבריהם מר עוקבא שלא היה אוכל עד סעודה אחרת, מדת חסידות היה נוהג ולא מן הדין. והגאון ז"ל גם כן כתב, אכל בשר מותר בסעודה אחרת למיכל גבינה. והני מילי בחסידי, אבל אנן מקנחין ומחוורין ידן ופומן ואכלינן. אכל גבינה שרי למיכל בשרא בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. והני מילי בדחזי לידיה דלא מיטנפא, אבל אי מיטנפא משי להו לידיה ושפיר דמי. וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. נמצא לפי דבריהם שאין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה, ובין גבינה ואחר כך בשר, אלא קינוח הפה לבד. שאחר הבשר צריך קנוח הפה שהוא נסרך בין השנים, ואחר הגבינה אינו צריך אפילו קנוח הפה. אבל שהייה אינו צריך כאן וכאן. ובלילה צריך נטילת ידים כאן וכאן, וביום אינו צריך נטילת ידים אם הם נקיות. ומ"מ הראשון נראה עיקר לפי סוגיית הגמרא.
ולאכול עוף ואחר כך גבינה, דעת הרמב"ם ז"ל שדינו כדין הבהמה לכל הדברים שאמרנו. אבל הרמב"ן כתב שדין עוף ואחר כך גבינה כגבינה ואחר כך עוף, ולעולם נאכלין באפיקורן, ר"ל בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה. וגבינה ואחר כך עוף אפילו לדברי הרמב"ם ז"ל נאכל בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום בין בלילה. ומפרש בגמרא, תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלא קינוח ובלא נטילה. ובשר חיה, דעת קצת מפרשים ז"ל שדינה כדין עוף. אבל דעת הרמב"ם ז"ל והרז"ה ז"ל שדינה כדין הבהמה. במה יקנח פיו במקום הצריך קנוח, בפת או בפירות, שלועסן ובולען או פולטן. ובכל דבר מקנחין, חוץ מן התמרים, מפני שאין מקנחין יפה, וכן קמח או ירקות אין מקנחין בהן.
<h2>דף קה.</h2>
מי שאכל בשר בהמה בתחלה, לא יאכל אחריו גבינה או חלב, עד שישהא ביניהן כדי שיעבור סעודה אחרת. ופירש הרב רבינו משה בר מימון ז"ל, שהוא כמו שש שעות. ותוך זמן זה לא יועיל קנוח הפה ונטילת ידים, לפי שהבשר שבין השנים אינו סר בקינוח הפה ואינו מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השנים בשר הוא, כדכתיב הבשר עודנו בין שניהם. וזהו דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, רוצה לומר אסור לאכול גבינה, עד סעודה אחרת. וכמר עוקבא דאמר אנא בהאי סעודתא לא אכילנא, גבינה אחר בשר, ובסעודתא אחרינא אכילנא. וכתב בעל העיטור ז"ל שאם חושש בבשר שבין שניו, אפילו שהה כדי סעודה אחרת, צריך להוציאה.
<h2>דף קז:</h2>
צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יגעו זה בזה, ואם נגעו, מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל. אסור להעלות העוף עם הגבינה על השלחן שהוא אוכל, גזרה משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה, אע"פ שהעוף בחלב אסור מדרבנן. ואין צריך לומר שאסור להעלות הבשר [של בהמה] עם הגבינה שהוא מן התורה. שני אכסנאין שאין מכירין זה את זה, אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה, מפני שאין לבו של זה גס בזה, כדי שיאכל עמו יחד.
<h2>דף קטו:</h2>
בשר בחלב אסור לבשלו, ואסור לאכלו מן התורה, ואסור בהנאה, ששלש פעמים כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. וכל בשר בהמה במשמע, ולא אמר הכתוב גדי אלא שדבר בהווה. ואינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בלבד, שנאמר לא תבשל גדי, אבל בשר חיה ועוף בחלב אינו אסור באכילה מן התורה, ולפיכך מותר לבשל ומותר בהנאה. אבל אסור באכילה מדרבנן, גזירה שמא יבואו לאכול בשר בהמה טהורה בחלב שהוא אסור מן התורה. ולפיכך אסרו כל בשר בחלב. אבל דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב.
